לאחר האדם

גוף העבודות שואב השראה מן התאוריה הספקולטיבית שמוצגת בספרו של הזואולוג דוגאל דיקסון לאחר האדם – זואולוגיה של העתיד (1981), שבו הוא מדמיין כיצד יתפתחו צורות חיים חדשות על פני כדור הארץ לאחר שהאנושות תיכחד. בחזונו של דיקסון, הטבע ממשיך להתפתח ולהשתנות – מינים חדשים נולדים ומשתלטים על מקומם של הישנים, באופן שמעלה מחשבה פיוטית ומטרידה גם יחד על אבולוציה בלעדית לאדם.

בעבודותיי אני מתבוננת ברעיון הזה כטענה מדעית אך גם פילוסופית. דרך צורות היברידיות ונופים סוריאליסטיים אני חוקרת את יחסי הגומלין שבין האדם לטבע, את השפעתו ההרסנית והמשנה של האדם על הסביבה, ואת הגבול המטושטש שבין אורגני למלאכותי. הדימויים והסביבות שנוצרים מציעים נוף פוסט-אנושי, שבו הגבולות בין אדם, חיה ומכונה נעשים נזילים.

העבודות מהרהרות גם במורשת שהטכנולוגיה האנושית מותירה אחריה – האם תיעלם, תיטמע בטבע, או תהפוך מקור להתפתחות של חיים חדשים. הן מהדהדות חרדות עכשוויות סביב קריסת מערכות אקולוגיות, בינה מלאכותית ועידן האנתרופוקן – עולם שנברא בידי אדם אך גם מאוים על ידו. בסופו של דבר, הסדרה מבקשת להתבונן במתח שבין בריאה להכחדה, ובאיזון השברירי שבין חיים, אבולוציה, ודמיון למה שעשוי להתרחש לאחר האדם.